Article in Saloona

June 24, 2009

(English translation down the page)

 

ברגע שקבעתי את הפגישה, הייתי מאושרת ומפוחדת בו זמנית.

מצד אחד ידעתי שאני בידיים טובות,  את אלין פריש והגישה שלה לצילום ולחיים אני כל כך אוהבת, ידעתי שלהצטלם אצלה זו חוויה שאני חייבת לעצמי. מצד שני, התחילו שוב הספקות הידועים לבעבע – מה אם לא אוהב את התמונות?  אולי שוב הדימוי העצמי שלי יתנפץ כשאתבונן בהם? למה אני צריכה את זה בכלל, ועוד באיכות HD ?

תוך כדי נסיעה הרגשתי את הפרפרים בבטן, בכל זאת, פעם ראשונה שאני נפגשת עם צלמת מקצועית, לפגישה שתתרכז כל כולה בי. הרגשתי ממש כמו לפני דייט. את מי אני הולכת לפגוש שם?

 

 
רוצה לאהוב את עצמי

לסשן הזה קוראים “מירורינג” – שיקוף באמצעות מצלמה. אלין שואלת, איך אני רואה את עצמי? מהי מערכת היחסים שלי עם גופי?, ואני – עדות לרגשות המעורבים שיש לי לגבי עצמי –  מתקשה למצוא תשובה.

מה הציפייה שלי מהמפגש היום? ומה לדעתי ישתנה אחריו? אני לא לגמרי יודעת, אבל אני רוצה לאהוב את מה שאני רואה שם, ולדעת לאהוב גם בעתיד.  להפסיק לרוץ לצלם שמנגד ולמחוק מהר תמונות, לבקש שלא, או להשאיר רק את אלה שאני מאשרת. אני תוהה אם גם הפעם – כהרגלי – העין תימשך ישירות ל”אזורים הבעייתיים”, תחפור, תבקר ותסרב להרפות מהם, או שמא אצליח להתבונן בהם בהשלמה, שכן הדרך לקבלה עצמית ארוכה ורוויה ברגעים מרוממים לצד פינות אפלות.

תוך כדי שאנחנו מדברות אני נזכרת באירוע מלפני כמה שנים, הרגשתי מיליון דולר וקיבלתי המון מחמאות, אך כשהגיעה אליי תמונה למזכרת, המזכרת – איך לומר – היתה כה מבעסת… התבוננתי בתמונה שהונחה בידיי ולא זיהיתי בה ולו סנט אחד ממיליון הדולר. השלכתי אותה לפח ונשארתי עם פקפוק אחד גדול. אבל אולי יקרה איזה נס והיום אסתכל בכל זה באהבה גדולה ומקבלת, כמו זו שאני מרגישה במבטיהם של מי שאוהבים אותי לגמרי ולחלוטין?

הבטן מתכווצת

מהחלונות נשפכה שמש קייצית נחרצת של לפנות-צהריים. שלא כמו סטודיו מהסוג שדמיינתי, אצל אלין אין פנסים, רקעים, אפילו אין אור דלוק בחדר. אני עומדת בבגדים פשוטים וצמודים כנגד הקיר ואלין מולי עם המצלמה. חשופה.

למצלמה כאן יש תפקיד שונה מהרגיל. היא לא מנסה לקלוט פריים מושלם, היא לא מתעדת רגע היסטורי, היא ה”עז” בחדר. היא מכניסה אי נוחות, מקצרת נשימה.  קליק וקליק ועוד קליק.

אלין  לוקחת צעד קדימה ועוד אחד, ואני מרגישה את הבטן מתכווצת, את הבעת הפנים מאבדת אחיזה, רצון לקחת צעד אחורנית או להדוף אותה, להרים יד ולהגיד עד כאן.

אני נושמת, היא רואה שלא נוח לי, מנמיכה את המצלמה. אנחנו מאתרות את המקום – לחץ בבטן, שעולה כלפי מעלה, מבעבע לכדי התפרצויות צחוק בלתי נשלטות, מבוכה. שכמות מכווצות.

 

אלין עומדת מולי ומדגימה – עומדת  זקוף, בפישוק נוח, מדגימה איך להנמיך את הכתפיים, להישיר  מבט. קליק. עוד כמה תמונות, ועכשיו כבר רפוי וטבעי יותר אבל עדיין מאוד חשוף. אני קצת חוששת לראות אותן. בלי איפור, בבגדים צמודים, במצלמה שרואה הכל בלי פילטר. עוד קליק אחד.

ואז אנחנו יושבות, מתבוננות יחד בתמונות במסך המצלמה הקטן.

 
פגישות מלחיצות, רצון להרשים, דמעות

אלין מצביעה על ההבדלים בין התמונות הראשונות לאחרונות בסשן, לפני ואחרי תרגילי השחרור. היא מסבירה על האופן שבו אנחנו מקרינים כלפי חוץ את הפנימיות שלנו, דרך המבט והעמידה. אנחנו משוחחות ועולות בי דמעות. הרי התחושה הזו מוכרת לי –  העמידה מול המצלמה מזכירה לי פגישות מלחיצות, רצון להרשים, לרצות, להתאים לרמת הציפיות,  מה רואים בי עכשיו?

את החוויה הזו – כל כך נקודתית, בחדר אחד, שתי נשים ומצלמה – אני שומרת אצלי בתגיות לשליפה מהירה, לכל מצב שבו יעלה הלחץ בבטן אל הסרעפת. “פשוט הניחי יד על הבטן, בדיסקרטיות וטבעיות, הכניסי נשימה, ושחררי”, אלין אומרת, “פגשת את זה כאן היום, זה שלך ותשתמשי בזה מתי שתצטרכי”.

אני מקשיבה ובאופן פעיל כובשת מחשבה ביקורתית, החיוך שלי רחב מדי, השיניים חשופות מדי, הפנים נראות לי חיוורות, הכתפיים  לא במקום. שקט, אני אומרת לעצמי, ונושמת. הנה, את.

 

 

משוחררת, זוהרת

ועם זה, אנחנו ניגשות לפינת האיפור, היא מדריכה ומניחה על פניי במיומנות גוונים שיתאימו, יבליטו, ידגישו. אני מתמסרת לחלוטין, מביטה בתהליך דרך מראה קטנה. אלין, שצילמה במשך למעלה מעשור שורה ארוכה של הפקות אופנה, מבקשת להוכיח לי שכל אחת יכולה להיראות כמו טופ-מודל. אף אחת לא קמה ככה בבוקר, ועם איפור נכון וצילום מדוייק, אין מי שלא יכולה להציג  ”תמונת שער” משלה.

עכשיו אני כבר משוחררת, זוהרת, ובכל פעם שאני מרגישה את קצה האי-הנוחות – כמה פוזה אפשר להחזיק, בינינו – אני נושמת שוב, עוצמת עיניים, מבקשת רגע של ריכוז, פוקחת אותן, רואה את אלין מחייכת מולי ושומעת קליק.  כן, ככל הנראה כבר לא אסתכל על עצמי באותו האופן אחרי היום הזה.

 

Article in Saloona Women's Magazine:3/8/13 

Link to the article: http://saloona.co.il/blog/כל-אחת-יכולה-להיות-דוגמנית-על/?utm_source=facebook&utm_medium=social&utm_campaign=ongoing

 

 

 Top Model State of Mind

 

I knew looking at my own photos can be an uncomfortable experience, but I didn’t know it can be a life-changing one by Galia Langley-Juter ____________________________________________________________________ 

 

 As soon as I had set the appointment, I was both thrilled and terrified. 

I knew I was placing myself in good hands. I’ve loved Aline Frisch’s approach to life and photography since the first time we met, and I just knew having my pictures taken by her was a must-have experience. 

On the other hand, I could sense nagging old doubts – what if I don’t like the pictures? What will happen to my self-image, when I look at them? Do I really need to do this now, in HD quality? 

As I was driving to her studio, my stomach was in knots (it was going to be one of those days when your stomach tells you things!). After all, it’s the first time I’ve ever met a professional photographer, who will concentrate solely on me. Just like a blind date, I wondered, who am I going to meet there? 

The Road to Acceptance 

Aline starts off by asking some questions. “How do you see yourself?” “What is your relationship with your body?” Mixed feelings arise, as I search for the right words. 

“What is your expectation from today’s session?” she asks further “What do you think will change after it?” 

I want to love what I see there, and to be able to love it in the future, too. I want to stop chasing off the odd photographer, demanding to erase photos I do not approve of. I wonder if this time – as usual – my eyes would be drawn to those “problem areas”, criticizing and clinging, or will I be able to look at them with peace. The road to acceptance is paved with uplifting moments, but also some dark corners. 

As we speak, I am reminded of an event I attended a few years ago. I felt like a million bucks and received so many compliments, but when I got hold of a photograph taken on that evening, I could not for the life of me detect even one cent of those million dollars. I threw it out and was left doubting. I am hoping to catch the magic that will allow me to see myself through the eyes of the ones who love me completely. Perhaps, today is my day. 

Breathe in, Let Go 

Summer sunlight poured in through the windows, and unlike any other studio I’ve imagined, there were no lights or fancy backgrounds in the room. It was only me, standing against the wall in my plain clothes. Aline holding the camera, I felt exposed. 2 

 

The session is called “Mirroring”, and here the camera has an unusual role. It is not ready to catch the perfect frame, or to record a historical moment - it is the elephant in the room. It brings discomfort and shortens the breath. Click, click, another click. 

With every step she takes forward I feel my insides tightening, my expression losing grip. I want to take a step backwards or push Aline away, to hold my hand up and say “back off!” 

She detects my discomfort. We locate the source –bubbling into uncontrollable laughter, embarrassment, tight shoulder blades. 

I follow her lead – standing straight, feet comfortably spread apart, she asks me to strengthen my stance. I roll my body weight back and forth. Now, she says, lower your shoulders. Look ahead. Click. 

A few more pictures and things are feeling relaxed and slightly more natural but still, very bare. I’m almost afraid to see them. No make-up, tight clothes, in the eye of a camera that sees all, unfiltered. One last Click. 

We sit and look through the camera’s small screen. While Aline points out the difference between the first and last pictures of the session, she tells me about the way we project our persona outwards, through our posture. She explains how our perception is effected by the shape of the eye, accompanied by our beliefs that thoughts. As we talk I feel the edge of my tears – I know this feeling. Standing here in front of the camera reminds me of those stressful moments, wanting to impress, to please, to meet expectations – 

What can you see in me now?... And now? 

This experience, however specific – two women, one camera – is a handle for my future encounters. “Whenever this tension surfaces” she says “just put your hand on your tummy, discretely and naturally. Breathe in and out. You’ve had the chance to meet it here today, now it’s yours to use”. 3 

 

As I listen and look at the pictures, I actively hush down those critical thoughts - my smile too wide, teeth too bare, I look too pale; shoulders are out of place. ‘Sit still’ I tell myself and breathe ‘There You Are’. 

Cover Girl 

With that, we proceed to the corner of the room where Aline skillfully applies colors and shades to compliment and accentuate my features. I happily allow her to make me up, while following the process through a small hand mirror. 

Having participated in over a decade of glamorous photo-shoots, Aline wishes to prove a point - anyone can look like a top model. “No one wakes up looking like this in the morning” she says knowingly “I want to show you that with the right make up and professional photography, anyone can achieve that Cover Page look”. 

As we take the final shots for the day, I feel a nudge of that discomfort again – but I know what to do. I breathe in again, close my eyes, request a moment to focus, open them, see Aline smiling at me and hear a Click. 

The outcome is nothing less than breathtaking. I carry this wonderful feeling home with me, and I know it may have truly changed the way I see myself. After all - Here I Am. 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

Featured Posts

Artistic project: Inspiration - Woman's words

November 26, 2017

1/10
Please reload

Recent Posts

February 4, 2018

February 3, 2018

Please reload

Archive
Please reload

Search By Tags